<h1>סמ"ג עשין דרבנן סימן ב'</h1>
<h2>דף ח.</h2>
שנינו בפ"ק דמועד קטן לא תעורר אשה על מת שלה שלשים יום קודם לחג כדי שלא יבא החג והם דווים שאין המת משתכח מן הלב כל שלשים יום בד"א במת ישן שכבר נשתכח אבל אם מת שלשים יום סמוך לחג מעוררת (רמב"ם אבל פי"א ה"ו).
<h2>דף טו.</h2>
אבל חייב בעטיפת הראש מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא מיחייבי (ט"ו א'). והסודר שמכסה בו את ראשו עוטה בו [מ]מקצתו מעט על פניו שנ' ועל שפם יעטה ותרגום אונקלוס כאבלא יתעטף (ע"פ רמב"ם אבל פ"ה הי"ט ע"ש), וכן ראיתי בספרד נוהגים כן. אבל במלכיות האלו לא נהגו מפני שמביא לידי שחוק גדול שהגוים שוחקים עלינו וגם השפחות שבבית והעבדים והנערים (ע"פ מו"ק כ"א א' תד"ה אלו).
אבל אסור להניח תפילין מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל שהכל אסורין (מו"ק ט"ו א'). והלכה כרבי יהושע שאומר שם (כ"א א') אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין משני ואילך ושני בכלל מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות חולץ [כעולא דתניא כותיה] ולרבא אינו חולץ ופסק רב אלפס כרבא. ואע"פ שר' אליעזר חולק עליו הלכה כרבי יהושע דאמר עולא הלכה כרבי אליעזר בחליצה שאומר אם באו פנים חדשות אינו חולץ משלישי ואילך ושלישי בכלל והלכה כר' יהושע בהנחה. אמנם שנינו במסכת שמחות (פ"ו) וכן בירושלמי דמי שמתו (ברכות דף כ"א ב') ובירושלמי דמועד קטן (דף י"ג ב') לר' יהושע בראשון ובשני אינו נותן תפילין בשלישי נותן תפילין באו אחרים לנחמו חולצן רבי אליעזר אומר ביום הראשון בלבד, והלכה כרבי אליעזר כדמסיק רב בפרק הישן (סוכה כ"ה ב') דאבל אינו אסור להניח תפילין כי אם יום ראשון בלבד. ובפירוש גרסינן בירושלמי דמועד קטן (שם) על דברי רבי אליעזר שאומר שם בשני נותן תפילין ורב ירמיה בשם רב אומר הלכה כרבי אליעזר.
אבל אסור בדברי תורה מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום (מו"ק ט"ו א'). ומאחר שמצינו שבא להקל באבילות יחזקאל בדברים אחרים סברא היא שבדברים שמחמיר עליו שהוא אסור לכל האבלים (כתובות ו' ב' תד"ה חוץ). ורבינו יצחק (כ"א א' תד"ה ואסור) מתיר לקרות בקינות ובדברים רעים שבירמיה כמו בט' באב.
ומניין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך, שנאמר וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן, ורחיצה בכלל סיכה שהרי הרחיצה קודמת לסיכה שנאמר ורחצת וסכת, וכשם שהאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצים (רמב"ם אבל פ"ה ה"ג) אפילו כל שלשים כמו שאומר בירושלמי (דף י"ג א') גזירת שלשים גיהוץ איחוי ותספורת. ואע"ג דאמר בפ"ק דכתובות (י' ב') גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם מכל מקום משמע שם (מו"ק כ"ג א' ע"ש בתד"ה כל) דרבא היה מחמיר כרבי שמעון בן אלעזר בגיהוץ אע"פ שהיה בבבל. ובפ"ק דתענית (י"ג ב') פסקינן, והלכתא אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם להעביר הזוהמא מותר וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו (לשון רמב"ם שם ה"ד).
אבל חייב בקריעה מדקאמר ליה רחמנא לבני אהרן בגדיכם לא תפרומו מכלל שהאבלין חייבין בזה.
<h2>דף טו:</h2>
אבל אסור בעשיית מלאכה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ותנו רבנן (כ"א ב') אבל אסור בעשיית מלאכה כל שלשה ימים הראשונים אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך אם היה עני עושה בצנעא בתוך ביתו והאשה טווה בפלך בתוך ביתה (ע"פ רמב"ם אבל פ"ה ה"ח). אפילו הדברים המותרים לעשותן בחולו של מועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו אבל אחרים עושין לו בדבר האבד (ע"פ רמב"ם שם ה"י) כדאיתא בפרק מי שהפך (י"א ב') ואומר שם שהאריסין והחכירים שלו והקבלנים הרי אלו יעשו כדרכן, אבל החמרים והגמלים בבהמות שלו והספנים בספינה שלו הרי אלו לא יעשו, ואם היו מוחכרין או מושכרין בקודם לזמן קצוב הרי אלו יעשו, שכיר יום אפילו בעיר אחת לא יעשה לו, האבל שהיתה מלאכת אחרים בידו בין בקבלנות בין בשכירות לא יעשה, ואם היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו, כדאיתא בפרק מי שהפך (שם), היה לו דין עם אדם אינו תובע אותו כל שבעת ימי אבלות, ואם היה דבר אבד עושה שליח כך הורו הגאונים (רמב"ם שם הל' י"א—י"ד).
אבל אסור בנעילת סנדל מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעל[י]ך [ת]שים ברגליך מכלל ששאר אבלים אסורין (ט"ו ב'), היה בא בדרך נועל והולך וכשיכנס בעיר חולץ מנעליו (ע"פ רמב"ם אבל פ"ה ה"ו).
אבל אסור בתשמיש המטה שנאמר וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה וישכב עמה מכלל שהיה אסור מקודם, ואף על פי כן מותר להתייחד עם אשתו (ע"פ רמב"ם אבל פ"ה ה"ה).
<h2>דף יז:</h2>
תניא מי שתכפוהו אבליו והכביד שערו מקל בתער אבל לא במספרים ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול, ורוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין, וכן, מסקינן שם, מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים או מבית השבייה או שיצא מבית האסורין או שהיה מנודה והותר או שהיה נזיר ונשאל על נדרו והותר וכל היוצא מטומאה לטהרה הרי אלו מגלחין בימי אבלם הואיל ותכף אותם אבל אחר אבל ולא מצאו פנאי (ע"פ רמב"ם אבל פ"ו הל' י"ג). ובמועד מותרין לגלח כל אלה אף בלא תכפו אבליו (מו"ק י"ג ב').
<h2>דף יח.</h2>
מסקינן שם שהלכה כרבי יוסי שמתיר ליטול צפורנים [במועד ו]בימי אבלו, רק שיטלם בשיניו כמו שעשה רבי יוחנן שם והוא הדין צפורן בצפורן שהוא מותר, אבל בגנוסטרי אסור פירוש (רש"י) במספרים והוא הדין בתער. ופוסק בה"ג (דף מ"ד א') שלאחר שבעה אף בגנוסטרי נמי מותר וכן משמע ההלכה (תד"ה ובגנוסטרי). ודלא כרבינו משה (אבל פ"ו ה"ג) שאוסר בכלי עד שלשים.
<h2>דף יט.</h2>
והילכתא, שבת עולה ואינה מפסקת מאי טעמא עונג כתיב ביה, רגלים מפסיקין ואינן עולין שמחה כתיב בהו, היכי דמי אין עולין כגון שקברו ברגל אבל קברו לפני הרגל אפילו יום אחד או אפילו שעה אחת בטלה הימנו גזירת שבעה, ורגל עצמו שבעה הרי ארבעה עשר (כ"ד ב') ואם קברו שמנה ימים לפני הרגל בטלה הימנו גזירת שלשים ומותר לספר ערב הרגל (ע"פ ה"ג דף מ"ב ג'). ולאו דווקא שמנה אלא אפילו שבעה שכך אמר אבא שאול שסובר שמקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לכאן ולכאן ואמר רבא הלכה כאבא שאול ביום שלשים ואין הלכה כמותו ביום שבעה נהרדעי אמרי הלכה כאבא שאול בזו ובזו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל (י"ט ב'), עוד גרס בירושלמי (דף י"ג א') רבי אבהו בשם רבי יוחנן אומר הלכה כאבא שאול, ותניא בתוספתא (פ"ב ה"ה) לא ספר ערב הרגל אסור לספר עד שיעברו עליו שלשים יום כרבנן דאבא שאול ובירושלמי (שם) אמרינן א"ר יוחנן אע"פ שלא גילח ערב הרגל יגלח לאחר הרגל, ר' אלעזר הורה לרבי שמעון בר אבא לגלח אחר הרגל, וזהו כשיטת אבא שאול, וכן הלכה שמיקל באבל ועוד דמעשה רב. ותנן רבן גמליאל אומר ר"ה ויוה"כ לענין זה כרגלים, מאי טעמא הוקשו כל המועדים זה לזה, אמר שמואל (כ"ד א') הלכה כרבן גמליאל. והקובר את מתו קודם חג הסוכות בטלה ממנו גזרת שבעה וסוכות שבעה ושמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו שבעה הרי עשרים ואחד יום (כ"ד ב'). ואומר שם בפרק ואלו מגלחין (י"ט ב') ומודים חכמים לאבא שאול כשחל להיות שמיני שלו בשבת ערב הרגל שמותר לגלח בערב שבת, ומפרש בירושלמי (שם) כגון שהיה יום שמועה בשבת או גררתו חיה ונתייאשו בשבת מלבקשו. כתב רבינו משה (אבל פ"י ה"ז) שאם חל שביעי שלו להיות ערב הרגל והרי הוא שבת בטלה הימנו גזירת שלשים ומותר לו לגלח בתוך המועד שהרי הוא אנוס דאי אפשר לו לגלח בשבת. וזהו כתנא ברא שסובר (י"ז ב') כאבא שאול לפיכך מתירו בגילוח.
<h2>דף יט:</h2>
אבל משנכנס יום שביעי אפילו כל שהו מותר ברחיצה לכל דבר שמותר אחר השבעה דקיימא לן (מו"ק י"ט ב') מקצת היום ככולו. ואם מת לו מת לפני הרגל יום אחד או שני ימים [ו]אפילו ששה ימים אע"פ שלערב דוחה הרגל את האבלות מעליו אין אומרים מקצת היום ככולו אלא נוהג אבלות כל ערב יום טוב עד שיבא הרגל דאמר רב הונא בריה דרב יהושע (שם) הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב, ושלישי לאו דווקא אלא אפילו ששה ימים אבל שביעי ודאי אמרינן מקצת היום ככולו (ה"ג דף מ"ב ב'). אמנם רבינו יצחק בר ר' אברהם כתב שאם מת לו מת יום אחד לפני הרגל שמותר סמוך לחשכה בכל גזרת שבעה (תד"ה שאסור), ומדקדק בלשון שאסור ברחיצה עד הערב ואינו אומר עד הלילה. ומתוך כך אומר שיוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך בזבחים פרק טבול יום (ק' א') שאותו מעשה בכניסה סמוך לחשיכה היה והרב רבי יוסף דו"ן בענדי"ט היה אומר כדבריו.
<h2>דף כ.</h2>
המצוה השנית מדברי סופרים היא מצות אבלות. מתוך דברי הלכות גדולות משמע שמצוה להתאבל מן התורה על הקרובים ביום ראשון שהוא יום המיתה ויום הקבורה, וזה לשונם (דף מ"ב ג'—ד' ע"ש) מי שמת לו מת ביום טוב ראשון או בי"ט שני או בחולו של מועד או ביום ראשון של יום טוב האחרון אינו מונה שבעה עד אחר הרגל אבל שלשים מונה מיום שנקבר המת כדתנו רבנן במסכת מועד קטן (כ' א'), ואמרו בשם גאון שיום האחרון של יום טוב האחרון הואיל ומדברי סופרים הוא עולה למניין שבעה אע"פ שאינו נוהג בו אבילות כלל, אבל מת לו מת ביום טוב אחרון הואיל ועיקר אבלות יום ראשון הוא דכתיב (ויקרא י' י"ט) ואכלתי חטאת היום היום אסור ולמחר מותר וכתיב (עמוס ח' י') ואחריתה כיום מר, ומאחר שיום ראשון דאבל דאורייתא ויום טוב אחרון ספיקא דרבנן אתי עשה ודאי דיחיד וחייל על עשה ספק דרבים עד כאן דבריהם. ויש להשיב כי משמע בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ז ב' ותד"ה מצוה) דעשה דרבים דרבנן כגון לשמוע קדושה או ברכו דוחה עשה דיחיד דלעולם בהם תעבודו. ועוד כי לא מצינו אבילות מן התורה כלל אחר שנקבר המת כי אותו המקרא לעניין אנינות וקדשים וכבר בארנוהו בספר מצות לא תעשה (רס"ג). אף על פי שנאמר בתורה (בראשית נ' י') ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה (עי' מו"ק כ' א' תד"ה מה). ועוד תניא בפרק קמא דכתובות (ג' ב') אם מת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, אלמא שימי המשתה שהם מדברי סופרים דוחין אפילו יום ראשון דאבלות (תו' ברכות שם) לכך אין ראוי למנות אבלות בחשבון מצות עשה של תורה. ואע"פ שבירושלמי (מו"ק דף י"ד ב') דוחק להביא מקראות מן התורה שאבלות שבעה, אינה מצות עשה מיוחדת לכל אלא סמך למנהג מביא.
תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ודרשוהו רבותינו מזה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל ומצינו חג עצרת מיום אחד, ואיזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה קרובה בתוך שלשים רחוקה לאחר שלשים דברי רבי עקיבא, ואע"פ שחכמים מחמירים גם ברחוקה הלכה כרבי עקיבא שמקל באבל. אמר רבי יוסי בר אבין (כ' ב') שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינה נוהגת אלא יום אחד, תני אדא דמן קסרין לקמיה דרבי יוחנן באה לו שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינה נוהגת אלא יום אחד, ואפילו שמועת אביו ואמו כך מפרש בה"ג (דף מ"ג א'). ועוד פוסק (שם) והלכתא יום שלשים בחול כיום שלפניו דמי יום שלשים בשבת כיום שלאחריו דמי, וכן מפרש בירושלמי (דף ט"ו א'). ובשמועה רחוקה נחלקו (כ' ב') רב אמר אינו קורע ר' חנינא אמר קורע, ופסקו הגאונים כרב דאמר אינו קורע וכן מוכיח בפסחים פרק קמא (ד' א') בעניין רבי חייא שלא מצינו שקרע בשמועה רחוקה אפילו על אביו ועל אמו, אמנם בירושלמי (שם) גרס אמר ר' מנא יש קריעה בלא איבול שכן על אביו ועל אמו קורע והולך אפילו לאחר כמה ימים. אמר רבי יוחנן (מו"ק כ"ב א') הלכה כרבי שמעון באבל שאומר [ש]מי שמת לו מת קרוב ולא ידע עד שבא, אם היה במקום קרוב שהוא מהלך עשר פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד, אפילו בא ביום השביעי אם מצא מנחמים אצל גדול הבית אף על פי שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמים עולה לו ומונה עמהם תשלום שלשים יום ואם לא מצא מנחמין מונה לעצמו, וכן אם היה במקום רחוק אפילו בא ביום השני מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא (רמב"ם אבל פ"ז ה"ד).
<h2>דף כ:</h2>
ת"ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מטמא להם אבל מתאבל עליהן, הוסיפו עליהן אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. כל הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן הרי זה מתאבל עמהם בפניהם מדברי סופרים, כיצד הרי שמת בן בנו או אחי בנו חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבילות בפניו, אבל שלא בפניו אינו חייב וכן בשאר קרובין (רמב"ם אבל פ"ב ה"ד ע"ש) שהלכה כחכמים שאומרים כן בפרק אחרון דמועד קטן. ואומר שם כי אמימר מת בן בנו וקרע עליו שלא בפני בנו וכשבא בנו חזר וקרע עליו מיושב נזכר שטעה לקרוע מיושב וחזר וקרע מעומד. עוד מסיק שם שאשתו הנשואה אע"פ שהוא מתאבל עליה אינו מתאבל עמה על שאר קרוביה, אלא על אביה ועל אמה בלבד משום כבוד אשתו נוהג אבלות עליהם בפניה (לשון רמב"ם שם ה"ה).
<h2>דף כא.</h2>
האבל יושב על הארץ שנאמר ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה (עי' רמב"ם אבל פ"ה הי"ז וברדב"ז). וחייב לכפות המטה כל שבעה, ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך הבית הוא כופה (רמב"ם שם הי"ח). ועכשיו באלו המלכיות לא נהגו בזה משום דאמרינן (ירושלמי מו"ק דף ט"ז ב') המתארח בפונדוק פטור מכפיית המטה דילמא אמרי חרש הוא כלומר שלשם מכשפות עושה דבר זה וכמו כן עבדים ושפחות וגוים מצויין בינינו (מו"ק כ"א א' תד"ה אלו) ויש לנו לחוש שמא יאמרו מכשפות הוא.
אבל חייב בעטיפת הראש מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא מיחייבי (ט"ו א'). והסודר שמכסה בו את ראשו עוטה בו [מ]מקצתו מעט על פניו שנ' ועל שפם יעטה ותרגום אונקלוס כאבלא יתעטף (ע"פ רמב"ם אבל פ"ה הי"ט ע"ש), וכן ראיתי בספרד נוהגים כן. אבל במלכיות האלו לא נהגו מפני שמביא לידי שחוק גדול שהגוים שוחקים עלינו וגם השפחות שבבית והעבדים והנערים (ע"פ מו"ק כ"א א' תד"ה אלו).
תנו רבנן אלו דברים שאבל אסור בהם, אסור במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת סנדל ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בהלכות ובאגדות, ואם היו רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא יעמיד (מ)תורגמן (לשון רמב"ם אבל פ"ה הל' ט"ז), ובירושלמי (דף ט"ז א') תניא אבל שונה במקום שאינו רגיל. עוד יש ארבעה דברים מפורשים בפרק אלו מגלחין (י"ד ב'—ט"ו א') אסור לכבס ולספר ולזקוף את המטה ולשאול בשלום הכל. ומניין שאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל ששאר המתאבלין חייבין לגדל פרע, וכשם שאסור לגלח שער ראשו כך אסור לגלח זקנו וכל שער שיש בו, ואמרינן בירושלמי (שבת דף ו' ב' ע"ש ובשמחות פ"ה מ"ח) היה מגלח ושמע שמת אביו משלים תגלחת ראשו (ע"פ רמב"ם אבל פ"ה ה"ב ע"ש).
<h2>דף כא:</h2>
תנו רבנן האבל [ב]שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית אבל אחר מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין, ולא יצא למקום אחר מפתח ביתו כל שבת ראשונה (רמב"ם אבל פ"ז ה"ה).
אבל אסור בשאילת שלום כדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום, [ו]מסקינן בפרק ואלו מגלחין שכל שלשה ימים הראשונים מי שנ[ו]תן לו שלום אינו מחזיר לו שלום אלא מודיעו שהוא אבל (ע"פ לשון רמב"ם אבל פ"ה ה"כ ע"ש), ומשלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל ומשבעה ועד שלשים שואל, ומשיב כדרכו אם שאלו בשלומו ואין צריך להודיעם, ולכתחילה אין שואלים בשלומו עד אחר שלשים יום, ועל אביו ועל אמו אינו מדבר עמו תנחומין כדרכו עד שנים עשר חדש. אם האבל נאסר בשאילת שלום ק"ו שהוא נאסר להרבות דברים ולשחוק ואמר רב פפא (כ"ו ב') תנא באבל רבתי שלא יאחז תינוק בידו כדי שלא יביאנו לידי שחוק (ע"פ רמב"ם שם).
<h2>דף כב.</h2>
על כל המתים כולם המדחה מטתו וממהר לקוברו הרי זה משובח, על אביו ועל אמו הרי זה מגונה, היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו (ע"פ רמב"ם אבל פ"ד הל' ז'—ח').
<h2>דף כב:</h2>
על כל המתים כולם רוצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט, על אביו ועל אמו ממעט בעסקו (רמב"ם אבל פ"ו ה"ט).
על כל המתים כולן רצה חולץ כתפו רצה אינו חולץ, על אביו ועל אמו חולץ כתפו עד שיתגלה לבו [נ"א כתפו] וזרועו עד אחר שיקבר (ע"פ רמב"ם אבל פ"ח ה"ג).
על כל המתים כולם מספר לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו. ובירושלמי (דף י"ט א' ע"ש) גרס [עד] שיגדל פרע [או] עד שיגערו בו חביריו ויאמרו צא מעמנו.
על כל המתים כולם נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חדש. מכאן למדנו (תד"ה עד וע"ש) דדבר שאינו תלוי בשבעה ושלשים אין רגל מפסיק וכן פוסק בירושלמי (שם ע"ש). ותניא במסכת שמחות (פ"ט וע"ש) אם היתה סעודה של מצוה מותר. והרב רבי יוסף ומורי רבינו יהודה מפי רבינו יעקב ורבינו יצחק היו מתירין לבא לסעודת חתן, ובירושלמי (שם) גרסינן אם היתה חבורת מצוה או קידוש החדש מותר, מכאן התיר רבינו יעקב למי שמת אביו או אמו לכנוס לאחר שלשים יום, ותניא נמי סתם (מו"ק כ"ג א') כל שלשים יום לנישואין ואין מחלק בין אביו ואמו לשאר מתים (כתובות ד' א' תד"ה אבל). אמר רבא בר רב הונא (כ"ב ב') לשמחת מריעות שחייב לפרוע אותה מותר ליכנס לה מיד אחר שבעה אבל אם אין חייב לפורעה תניא שאסור ליכנס לה עד שלשים יום.
על כל המתים קורע טפח, על אביו ועל אמו עד שמגלה את לבו, אמר רבי אבהו מאי קראה (שמואל ב', א' י"א) ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח, על כל המתים כולם אפילו לבוש עשרה חלוקין קורע [את] העליון ועל אביו ועל אמו קורע את כולם ואפקריסותו אינה מעכבת, אחד האיש ואחד האשה רבי שמעון [בן אלעזר] אומר אשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון. רבותינו שבצרפת רגילין לומר שהמטרונא אין בה חיוב קריעה שהוא מעניין אפקריסותו שהוא סודר העליון שאינו אלא לצניעות, אבל רבינו משה (פ"ח ה"ג) פירש אפקריסותו שהוא בגד הזיעה הדבוק לבשרו וכן פירש בערוך (ערך אפיקריסין) והוא פתוח בכתפיו וכשלובשו קושרו כדאמרינן במסכת מקואות (פ"י מ"ד) הקשר של אפקריסותו שבכתף, ותניא במסכת דרך ארץ (פ"י) הנכנס למרחץ כיצד עושה חולץ מנעליו ומסלק כובעו וטליתו ומתיר חגורו [ו]פושט חלוקו ואחר כך מתיר אפקריסותו התחתונה. ומהיכן קורעו מלפניו והקורע מאחריו או מן הצדדין או מלמטה לא יצא ידי חובת קריעה, אלא כהן גדול בלבד שהוא פורם מלמטה (רמב"ם שם ה"א) כדאיתא בפרק אחרון דהוריות (י"ב ב'). ואין צריך להבדיל שפת הבגד כרבנן דרבי יהודה אבל על אביו ועל אמו צריך להבדיל. על כל המתים כולן שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם והאשה שוללת לאלתר מפני כבודה (שם). כי אתא רבין א"ר יוחנן על כל המתים קורע אף בכלי, על אביו ועל אמו אינו קורע אלא בידו, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן על כל המתים כולם קורע מבפנים, על אביו ועל אמו קורע מבחוץ (שם). פירוש (רמב"ם שם הל' ב'—ג') מבפנים בחדר שלא בפני העם, ומבחוץ [הוא] בפני העם כמו שמפורש שם אחוי קרעא לעמא.
איחוי כיצד, שאמרו חכמים על כל המתים כולן שולל את הקרע לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים. אע"פ שאמרנו גזרת שלשים גיהוץ איחוי תספורת אין צריך לומר דברים של שמחה כגון שמחת נישואין ושמחת מריעות שאסור בהן כל שלשים יום.
<h2>דף כג.</h2>
תנו רבנן אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שניה יוצא מפתח ביתו ואינו יושב במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי הוא ככל אדם.
מפשוטן של ברייתות מוכיח שאבל אסור בנישואין כל שלשים יום ודוקא נישואין גמורין שיוכל לבעול אבל נישואין לבד פעמים שמותר, ומותר לארס אפילו ביום המיתה (ע"פ רמב"ם אבל פ"ו ה"ה שם ע"ש בכס"מ) אבל אין עושין סעודת אירוסין. ולכאורה משמע בפרק החולץ (יבמות מ"ג ב' ותד"ה שאני) דאף לארס אסור גבי שאני אבילות חדשה שאסור לארס מה שאין כן באבלות ישנה דתשעה באב. ומי שמתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים, במה דברים אמורים שקיים מצות פריה ורביה מקודם וגם יש לו מי שישמשנו וגם אין לו בנים קטנים אבל יש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו כדאיתא בירושלמי (יבמות דף כ"ח ב') מותר לארס ולכנוס מיד (ע"פ לשון רמב"ם שם ע"ש ובכס"מ) לאחר או שמא אפילו תוך שבעה כמו שמצינו ביוסף הכהן (תו' יבמות שם בשם ר"ת ע"ש). ובירושלמי (שם) במקום יוסף הכהן שונה רבי טרפון שאמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך, ומסיים בה אף על פי שכנסה לא בא עליה עד לאחר שלשים יום, הילכך אסור לו לבא עליה עד אחר שלשים יום (ע"פ רמב"ם שם). ומי שאין לו בנים כלל לא יכנוס עד לאחר שלשים יום שיוכל לבעול כך כתב רבינו שמשון בשם רבינו יצחק בתוספות דכתובות (ד' א' תד"ה אבל). והא דתניא במסכת שמחות (פ"ז) במה דברים אמורים כשיש לו בנים גדולים אבל אם אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אשה אחרת אחר שלשים יום, ועתה לישא לאו דווקא למי שיש לו בנים קטנים דאפילו תוך שלשים יום מותר כאשר בארנו אלא לישא ולבעול קאמר ואיידי דנקט לישא שהוא דווקא למי שאין לו בנים לפירוש רבינו יצחק נקט לישא למי שיש לו בנים קטנים. ואשה מותרת לינשא בתוך ימי אבלותה למי שיש לו בנים קטנים כמו שמצינו ביוסף הכהן שמתה אשתו (תו' כתובות שם) בערב הפסח. ורבינו יצחק ברבי אברהם אומר (מו"ק כ"ג א' תד"ה ואמר) כי אותה כניסה היתה נמי לאחר שבעה שהרי יום אחד לפני הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה. וקשה קצת לפי הירושלמי ששונה רבי טרפון ושם לא מצינו שמתה אשתו בערב פסח.
ומניין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך, שנאמר וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן, ורחיצה בכלל סיכה שהרי הרחיצה קודמת לסיכה שנאמר ורחצת וסכת, וכשם שהאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצים (רמב"ם אבל פ"ה ה"ג) אפילו כל שלשים כמו שאומר בירושלמי (דף י"ג א') גזירת שלשים גיהוץ איחוי ותספורת. ואע"ג דאמר בפ"ק דכתובות (י' ב') גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם מכל מקום משמע שם (מו"ק כ"ג א' ע"ש בתד"ה כל) דרבא היה מחמיר כרבי שמעון בן אלעזר בגיהוץ אע"פ שהיה בבבל. ובפ"ק דתענית (י"ג ב') פסקינן, והלכתא אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם להעביר הזוהמא מותר וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו (לשון רמב"ם שם ה"ד).
כבר בארנו שיש בירושלמי (דף י"ג א') גזירת שלשים גיהוץ איחוי תספורת. והרי הכתוב אומר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום (ע"פ רמב"ם אבל פ"ו ה"א). ותניא באבל רבתי (שמחות פ"ז) שבתספורת הוא אסור בין בשער ראשו בין בזקנו בין בשאר שער שבגופו. במה דברים אמורים באיש אבל אשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה (רמב"ם שם ה"ג). ומסקינן מדברי רבי ורבי אלעזר בר' שמעון (כ"ג א') שאסור ללבוש כלים לבנים ומגוהצים חדשים אבל היו צבועים ומגוהצים או אפילו לבנים רק שהם ישנים ומגוהצים מותרין (ע"פ רמב"ם שם ה"ד). וכתב רבינו משה (שם ע"ש בכס"מ ולח"מ) כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ. [וגם בפרק אלו מגלחין (כ"ה בתענית כ"ט ב') אומר בשם רבי יוחנן כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ]. וגם בפרק ואלו מגלחין (מו"ק י"ח א') אמרו משום רבי יוחנן כלי פשתן משום שמתקלקלין מותר לכבסן במועד, והוא הדין באבל. אבל שאר בגדים אף לכבס להניח אסור כמו בט' באב כך השיב ר"י בתשובה אחת (כ"ג א' תד"ה כל).
<h2>דף כג:</h2>
בפרק מי שמתו (ברכות י"ז ב'), מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו, אין לו בית לחבירו עושה מחיצה גבוה עשרה טפחים ואוכל אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל, ובין כך ובין כך אינו מיסב ואוכל ולא אוכל בשר ולא שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקרית שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומזמן ומברך ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה (ע"פ לשון רמב"ם אבל פ"ד ה"ו ע"ש וברדב"ז). גרסינן בירושלמי (ברכות דף כ"ב ב') אונן אינו אוכל ושותה כל צרכו [ובין כך ובין כך אינו מיסב ואוכל] ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ולא מזמנין עליו ואם ברך אין עונין אחריו אמן ואחרים שברכו אינו עונה אחריהם אמן. עוד גרסינן שם (דף כ"ב א' ע"ש) אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת, ואומר שם שבחול המועד פטור מנטילת לולב, למדנו משם שבחול המועד שייך אנינות, אמנם אומר שם בירושלמי שפטור מתקיעת שופר וחולק על תלמוד שלנו (מו"ק כ"ג ב' ותד"ה ואין) שאומר ביום טוב ושבת מותר בכולן (ע"ע ברכות י"ז ב' תד"ה ואינו). מסיק שם (ברכות י"ח א') רב אשי שמוטל לפניו לאו דווקא אלא כיון שמוטל עליו לקוברו כמי שמוטל לפניו דמי. ומשנקבר המת אפילו נקבר ביום המיתה נהגו העם לבטל האנינות אע"פ שלקדשים אינו בטל כל היום אע"פ שנקבר המת כדאיתא בזבחים פרק טבול יום (ק' ב'). הורה רבינו יצחק הלכה למעשה (ברכות י"ז ב' תו' ריה"ח ד"ה פסק ע"ש) על אחד שמת ותפשו המושל ולא הניח לקוברו כמה חדשים שאין אנינות חלה על הקרובים שאין מוטל עליהם לקוברו [וגם לא עליהם שייך אבלות שאין מתיאשים מלגנבו מאת פני השר] וכן אם האונן בבית האסורים מותר לאכול בשר ולשתות יין כיון שאין מוטל עליו לקוברו. ומעשה אירע שנפטרה אחות רבינו יעקב והודיעוהו בעיר אחרת שהיה שם ואכל בשר ושתה יין כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ואפשר גם אם היה עמה בעיר היה מיקל. אמר בירושלמי דמי שמתו (כ"ב ב') דמשנמסר המת לרבים אוכל בשר ושותה יין, נמסר לכתפים כנמסר לרבים דמי.
<h2>דף כד.</h2>
תניא כל שבעה קורעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע, ובשבת קורעו לאחוריו ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע, ומסקינן כי תניא ההיא משום כבוד אביו ואמו אבל בשאר מתים אם בא להחליף מחליף ואינו קורע שכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. כלומר (תד"ה וכל) אין בו חיוב קרע מאחר שקרע כבר שהרי הברייתא שבסמוך (כ' ב') אומרת נזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע. וצריך לדקדק אם כן מה הקשה שם לרבי יוחנן שקרע י"ג כלים ושם משמע שלא שמע בלתי היום אם לא נאמר שמקשה למה הוצרך לקרוע כלי אחר כלי. ומשמע מכאן שאין צריך שיהא כל שבעה קורעו לפניו בשאר מתים וכן פסק רבינו משה (אבל פ"ח ה"ג). והשיב ר"י בתשובה אחת כי החזרת קרע אינו חובה בשבת אם יש לו מנעלים ברגליו כי מנעליו מוכיחים עליו כדאמר רבי יוחנן (כ"ד א') גבי פריעת הראש. תני אבוה דרבי זירא (כ' ב') מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע, עני רבי חייא בתריה במה דברים אמורים בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ועל אמו קורע והולך משום כבוד אביו ואמו.
כתוב בהלכות גדולות (דף מ"ב ב') מי שבאת לו שמועה בשבת עולה לו שבת מן המניין וקורע באחד בשבת ומברכין לו ברכת אבלים בשבת מידי דהוה אדברים שבצנעא דאמר מר דברים שבצינעא נוהג, ומר רבי יהודאי גאון אמר [הכי] אין מברכין ברכת אבלים בשבת דכיון דמברכינן בשלשה או בעשרה לאו דברים שבצינעא הוא ואסור לנהוג אבלות בשבת אלא דברים שבצינעא כגון תשמיש המטה ורחיצה בחמין אבל דברים שבגלוי אינו נוהג (ע"כ בה"ג). בה"ג פוסק כרבי יוחנן דאמר דברים שבצנעא נוהג, דתניא כוותיה בפ"ק דכתובות (ד' א') ופירשו דהא דאמרינן (מו"ק י"ח א') הלכה כדברי המיקל באבל זהו בתנאים ולא באמוראים (כ"ד א' ותד"ה הכי).
<h2>דף כה.</h2>
כל מי שעמד על המת בשעת יציאת נשמתו חייב לקרוע אף ע"פ שאינו קרובו, וכן אדם כשר שמת הכל חייבין לקרוע עליו אף ע"פ שאינו חכם, וקורע טפח כשאר כל האבלים, אבל חכם שמת הכל קורעין עליו עד שמגלין לבם וחולצין מימין ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל שבעה, וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח אף ע"פ שהן שוים ואין אחד מהם מלמד [את] חבירו (רמב"ם אבל פ"ט הי"א ע"ש וכס"מ). והא דאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ ל"ג א' ותד"ה ומקרעין) תלמידי חכמים שבבבל מקרעין זה על זה זהו קרע שאינו מתאחה כדרך תלמיד על הרב. וכל הקורעים על החכם שמת כיון שהחזירו פניהם מאחרי המטה שוללין (רמב"ם שם הי"ב).
<h2>דף כו:</h2>
כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו כך הוא חייב לקרוע על רבו שלמדו תורה ועל הנשיא ועל אב בית דין ועל רוב ציבור שנהרגו ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף ועל ערי יהודה ועל ירושלים ועל המקדש, כל אלו הקרעים קורע עד שמגלה לבו ואינו מתאחה לעולם, ואף על פי שאין מתאחין מותר לשוללן למוללן ללקטן לעשותן כמין סולמות לא אסרו אלא באיחוי אלכסנדרי בלבד (רמב"ם אבל פ"ט הל' ב'—ג'). גרסינן בירושלמי (דף י"ז א') איזו היא איחוי אמר רבי אחא כל שאין מקומו ניכר. תנו רבנן כל הקורע מתוך השלל מתוך המלל או מתוך הליקוט לא עשה כלום אבל קורע הוא מתוך האיחוי אלכסנדרי, אפילו הפך הכלי ונעשה שפתו למטה לא יתאחה (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם) לדברי רבי שמעון בן אלעזר ולדברי חכמים יתאחה. וכשם שהמוכר אסור לאחותו כן הלוקח, לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח שקרע זה אינו מתאחה (רמב"ם שם ה"ד). ומנין שקורע על רבו כדרך שקורע על אביו שנאמר והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשני[ם] קרעים מכאן שחייב להבדיל השפה, ומנין שקורע על [ה]נשיא ועל אב בית דין ועל שמועה שבאה שנהרג רוב הצבור שנאמר ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו וגו' על שאול זה נשיא ועל יהונתן בנו זה אב בית דין ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב זו שמועה רעה, ומנין שקורעין על ברכת השם שנאמר ויבא אליקים בן חלקיהו ושבנא הסופר וגומר אל חזקיהו קרועי בגדים, אחר השומע ואחד השומע מפי השומע חייבין, והעדים אין חייבין לקרוע כשיעידו בב"ד שכבר קרעו בשעה ששמעו (רמב"ם שם הל' ה'—ח'). ומנין שקורעין על ספר תורה שנשרף שנאמר ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וגו' עד תום כל המגילה (באש) [על האש] ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו מכלל שחייבין לקרוע, וחייבין לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל ואחת על הכתב שנאמר אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים (רמב"ם שם ה"ט ע"ש) (באש). ומנין שקורעין על ערי יהודה ועל ירושלם ועל המקדש שנאמר ויבאו (ה)אנשים משכם ומשילה ומשומרון שמנים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים (רמב"ם שם ה"י).
תניא בפרק אחרון דנדרים (פ"ז א') מי שהיה לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכסבור שמת וקרע ואחר כך מת, אם מת בתוך כדי דיבור אינו חוזר וקורע ואם אחר כדי דיבור חוזר וקורע קרע אחר (לשון רמב"ם אבל פ"ח ה"ח). ומסיק שם כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד עבודה זרה ומקדש ומגרש וכן יש פרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ט ב'). עוד (נדרים) שם אמרו [לו] מת אביו וקרע ואחר כך בתוך כדי דיבור נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה. [ובירושלמי (מו"ק דף י"ח א') גרסינן אמרו לו מת ראובן וקרע ואחר כך נמצא שהוא שמעון כבר יצא ידי קריעו]. מי שמתו לו מתים הרבה קורע קריעה אחת לכולן, היה בכללן אביו או אמו קורע על כולן קרע אחד ועל אביו ועל אמו קרע אחר (רמב"ם שם ה"ט). [אמרינן] בירושלמי (שם ע"ש) מי שמת לו מת וקרע עליו ואחר כך מת לו מת אחר, אם בתוך שבעה קורע קרע אחד כלומר די לו בראשון ואם לאחר שבעה מוסיף על הקרע הראשון כל שהו, מת לו מת שלישי אחר שבעה של שני מוסיף כל שהו וכן מוסיף והולך עד טיבורו, הגיע לטיבורו מרחיק שלש אצבעות וקורע, נתמלא מלפניו מחזירו מלאחריו (עי' רמב"ם שם ה"י). ותנו רבנן בפרק אלו מגלחין (כ"ו ב') אמרו לו מת בנו וקרע ואחר שבעה מת אביו או אמו אין די לו בתוספת אלא קורע קרע אחר (ע"פ רמב"ם שם) דאמר שמואל הלכה כרבי יהודה [בן בתירא] שאומר שם כן.
ת"ר חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו ואין מקרעין אותו ומשתקין את הנשים בפניו, ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש, וקורע אדם על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו.
<h2>דף כז.</h2>
מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן ומפני טעם זה רחץ המלך דוד וסך כשמת הילד קודם שנקבר (רמב"ם אבל פ"א ה"ב). שנינו במסכת שמחות (פ"ב הי"א) הרוגי מלכות שאין מניחין אותם ליקבר מאימתי מתחילין להתאבל עליהן ולמנות שבעה ושלשים משנתייאשו לשאול למלך לקוברם אף ע"פ שלא נתייאשו מלגנוב אותם, עוד שנינו (שמחות שם הי"ב) מי שטבע בים או מי שאכלתו חיה רעה משנתייאשו לבקשו, מצאוהו אברים אברים אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או יתייאשו מלבקשו, ובמועד קטן (כ"ב א') אמרינן כי מי שדרכם לשלוח את המת למדינה אחרת לקברו ואינם יודעין מתי יקבר מעת שיחזרו פניהם מללוותו מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל (ע"פ רמב"ם שם הל' ג'—ה').
<h2>דף כז:</h2>
אבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל לחם אנשים לא תאכל מכלל דשאר אבלים אוכלים. וגרסינן בירושלמי דמועד קטן ובירושלמי דפרק מי שמתו (לפנינו ילקוט משלי רמז תתקמ"ז) בבית האבל פריס מנחם גדול דבהון שנאמר (איכה א' י"ז) פרשה ציון בידיה מפני שאין מנחם לה ובשבת פריס כי אורחיה שנ' (משלי י' כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ובמסכת שמחות (פי"א) שנינו מברין על האיש ואין מברין על האשה רבי יהודה אומר יש לה בנים קטנים מברין עמהן.
מי שהיה לפניו מת וכלה מניח את הכלה ומתעסק במת וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל, מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך מעבירין המת מלפני הכלה והכל עוברין מלפני המלך (ע"פ רמב"ם אבל פי"ד ה"ח) כדאיתא בכתובות פ"ב (י"ז א'). עוד שם מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה, אומר מורי רבינו יהודה [ד]דווקא בשעת הוצאה וקבורה מבטלין (מו"ק כ"ז ב' תד"ה אסורין). ובפ"ק דמגילה (ג' ב') משמע [ד]דווקא להוצאת מת מצוה מבטלין שאומר מת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף אבל בתוספות (שם ובכתובות י"ז א' ד"ה להוצאת) פירשו דלאו דווקא נקט מת מצוה לענין זה אלא נקטיה לדברים אחרים שמביא שם. ובירושלמי דאלו עוברין (פסחים דף כ"ד א') גרסינן רבי אבהו שלח רבי חנינא בריה [יזכה] בטבריא, אתון אמרין ליה גמול חסד הוא שלח ליה המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך בטבריא כבר נמנו בעליית בית אריס בלוד שהתלמוד קודם למעשה רבנן דקיסרין אמרין הדא דאת אמר אם יש שם מי שיעשה אבל [אם] אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד. עוד שם (כתובות שם), מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת [ולהכנסת כלה לחופה] במה דברים אמורים כשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין, אבל אותם שאין לומדים חייבין להתעסק עמו (ע"פ רמב"ם שם ה"ט). ואמרינן במועד קטן (כ"ז ב') מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו ואם יש חבורתא מותרין, פירוש שיש חבורות המתחלקין להתעסק במתים שמאחר שיש שם מי שיתעסק בצרכיו מותרין (ע"פ רמב"ם שם ה"י). תלמיד חכם שמת אם לא היו עמו ששים ריבוא מבטלין תלמוד תורה להוצאתו היו שם ששים ריבוא אין מבטלין ואם היה רב מלמד לאחרים אין לו שיעור אלא מבטלין הכל להוצאתו (ע"פ רמב"ם שם הי"א ע"ש). ופסק בשאלתות דרב אחאי (ל"ד הו"ד בכתובות י"ז ב' תד"ה אבל) דממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה בעלמא. קוברין מתי גוים ומנחמין אבליהם ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום (רמב"ם שם הי"ב) כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין ס"א א').
אין בוכין על המת יותר על שלשה ימים, ואין מספידין עליו יתר על שבעה, ואם היה תלמיד חכם בוכין עליו לפי חכמתו, ואין בוכין עליו יתר משלשים יום (ע"פ רמב"ם אבל פי"ג ה"י).
כל שלשה ימים הראשונים יראה אדם עצמו כאילו חרב מונחת לו על כתפו משלשה ועד שבעה כאילו מונחת בקרן זוית מכאן ואילך כאילו עובר כנגדו בשוק שנאמר והחי יתן אל לבו והרי הכתוב אומר הכיתה אותם ולא חלו מכלל שצריך לחלות (ע"פ רמב"ם אבל פי"ג הי"ב ע"ש).
<h2>דף כח:</h2>
אמרו עליו על רבינו שלמה שקרע על מת אחד בחול המועד. וכן יש אומרים (רמב"ם אבל פי"א הל' א' ג') שמברין את האבלים בחול המועד רק שאין אומרים ברכת אבלים. ואני כתבתי בהלכות חול המועד (ל"ת ע"ה דף כ"ח ב' בד"ו [הו' במו"ק כ"ז ב']) בשם רבינו שלמה שאין צריך להברות. ואין מספידין על המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים אבל נוהגין בהן כל דברי אבילות (רמב"ם שם). שנינו בפרק ואלו מגלחין הנשים במועד מענות אבל לא מטפחות, ובראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות לא בזה ולא בזה, נקבר המת לא מענות ולא מטפחות, איזהו עינוי שכולן עונות כאחת, קינה שאחת אומרת וכולן עונות אחריה שנאמר ולמדנה את בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה (לשון רמב"ם שם הל' ד'—ה'). במה דברים אמורים בשאר מתים אבל תלמידי חכמים סופדין אותם במועד וכל שכן בחנוכה ובפורים וראשי חדשים ואין סופדין אותם בימים אלו אלא בפניו כל זמן שלא נקבר (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם ע"ש).
מסקינן בסוף אלו מגלחין האבל מיסב בראש ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ (רמב"ם אבל פי"ג ה"ג). ובירושלמי דמי שמתו (ברכות דף כ"ב ב') גרסינן על הארץ לא נאמר אלא לארץ דבר שהוא סמוך לארץ מכאן שהיו יושבים על גבי מטות כפופות. ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחילה שנאמר ואין דובר אליו דבר כי ראו וגו' וכתיב ואחרי כן פתח איוב את פיהו ויען אליפז (המשך לשון הרמב"ם שם).
